מדהים להמריא ולנחות באמצע שום מקום. בטיסה הראשונה מהקלימנגרו ללב ליבה של שמורת הסרנגטי, אמר לנו הטייס, נוחתים עכשיו.

בהצצה חטופה מהחלון, לא ראינו שום מסלול, מבנה או כל סממן אחר שיכול היה להזכיר למישהו מאיתנו שדה תעופה.

איפה? שאלנו . כאן, ענה והצביע על איזור ללא עצים.

תוך כמה דקות היינו על הקרקע, בלב השמורה, נרגשים ונדהמים מהקלות שבה נחת הטייס שלנו באמצע החול .

אין פרוצדורה של צ'ק אין וצ'ק אאוט, הטייס, לוחץ לך את היד בכניסה וביציאה מהמטוס, מחלק סוכריות מתוקות (בסגנון אפריקני מתוק).

את המזוודות שלנו העלנו איתנו למטוס, יש מקום מיוחד להניח אותם, הטייס סיפר לנו על משפחתו, על החיים שלו כטייס בטנזניה (בעבר עבד בלופטהנזה), על האהבה שלו לטייס.

כשאחת מאיתנו הביעה את חששה מכיסי אויר, הבטיח שלא תהייה בעיה.

הוא האריך את הטיסה בעוד עשר דקות ועשה עיקופים כדי להמנע מאיזורים בהם יש עננות גבוהה וכיסי אויר ובסוף הטיסה שאל בחיוך ענק, אז איך היה? בחרתי לכם מסלול רגוע. ואז רעם בצחוק גדול ושמח. חוויה מעניינת.

ודרך אגב, את הטייס הזה בדיוק פגשנו בטיסה הבאה שלנו, כשהוא שמח לקראתינו ומצחקק שוב בקול רם ומזכיר לעצמו ולנו שצריך לטוס מסביב לכייסי האויר.